כשמלך ה”קליפסו” התאהב בקיבוץ להב | “ניצוצות להב”

 בשנת 1960, הארי בלפונטה, זמר ושחקן ענק (פרס הגראמי והאמי), שהביא לאמריקה את המוזיקה הקאריבית והיה “מלך הקליפסו”, הגיע לסדרת הופעות בארץ הקודש. בזכות עיתון “העולם הזה” , שמהות הקשרים שלו עם הקיבוץ שווים סיפור אחר, בלפונטה הגיע לביקור בלהב.

ההתחלה היתה ברגל שמאל. אחת החברות הרימה את הטלפון במזכירות וכשהקול מהעבר השני אמר שהארי בלפונטה רוצה לבקר בקיבוץ היא הודיעה לו נחרצות שלא יבלבל את המוח ושילך לעבוד על קיבוץ אחר. למרות זאת, שירה קטנה עשתה את דרכה בדרכים המשובשות ללהב.
בלהב, דודיק מקבל את פניו ומארח אותם ואת הפמליה בחדר הקטן שלו ושל זהבקה.

בחדר המלא באורחים וחברי משק, מתנהל ויכוח אידיאולוגי קצר על הקפיטליזם-סוציאליזם כשהארי בלפונטה יושב על הרצפה נשען על הקיר.
משם הארי המשיך לסיור בבית הילדים ולחדר האוכל, בו הוא מגלה בקיאות מפליאה באורחות החיים הקיבוצית.

חדר האוכל מלא מפה לפה, הארוחה הצנועה מסתיימת והחברים פוצחים בשירה של להיטי העשור: “אנו הולכים ברגל, הופה הי!”, “אל תראוני שאני שחרחורת” וכשמגיעים ל”הבה נגילה” עיניו של האורח ניצתות, חיוך עדין מתפשט על פניו.
את זה בלפונטה מכיר, “מוכרחים להיות שמח” כמו בשיר. הוא כבר שר את זה באלף הופעות ככוכב, לא בתוך חברה ישראלית שואגת.
“הוא מגלגל כל הברה על לשונו, כאילו טועם יין ישן ומגלה בו טעם חדש, משכר” (מתוך עיתון “העולם הזה”).

הזמן עובר ואיש יחסי הציבור מנסה לסיים את המסיבה, יש עוד נסיעה ארוכה ולמחרת יום עמוס בחזרות, אך הארי מתעלם ממנו ומהשעון.
לבקשת הקיבוצניקים הוא ממשיך לשיר. “עיניו עצומות והוא כאילו חי בעולם אחר. הוא פותח את עיניו לקול תשואות רועמות. פניו קורנות מרוב אושר. זאת הפרמיירה הישראלית שלו”(העולם הזה). הזמן חולף, אנשי הפמליה שוב מנסים לזרז אבל הוא פוצח בשירה של האסירים השחורים.
“שירים אלו מוציאים מגרונו אנקות ומעלים זיעה קרה על מצחו” (העולם הזה).

הלילה מסתיים בריקוד הורה סוחף והזמנה קולקטיבית להופעה.
איך היה בקיבוץ? שאלו אותו למחרת, הוא עצם את עיניו, חיפש את המילה הנכונה, ולבסוף אמר: “זה היה נפלא. נתנו לי אהבה.”

היכל התרבות, האולם מלא מפה לפה (כאילו אין קורונה…), המופע אמור להתחיל, התזמורת מוכנה והארי לא עולה על הבמה.
הקהל מחכה בשלווה יחסית – טוב ככה זה עם כוכבים אמריקאים, שלווה שמתחלפת לרטינות. כבר יש מחיאות כפיים וצעקות וארי לא עולה לבמה.

“תעלה” מתחנן האמרגן, “בבקשה” מייבב איש יחסי הציבור המורט את מעט שערותיו, “הם יהרסו את האולם” מפציר מנהל ההיכל והארי בשלו – “עד שהחבר’ה מלהב לא נכנסים אני לא עולה”. “אין מקומות ישיבה” אומר המנהל והארי מחייך לעצמו, כמו נזכר בצפיפות המופלאה בחדר של זהבקה ודודיק, “אז שיישבו על הרצפה”, וכך היה.

מסתבר שהחברה בלהב לקחו את ההזמנה ברצינות ואחר הצהריים כעשרים חברים וחברות לבשו את בגדי השבת, עלו על המשאית ונסעו לתל אביב להופעה. “באנו להופעה”, אמרו לסדרן, “כרטיסים בבקשה” הוא ענה בנימוס. “איזה כרטיסים? אנחנו חברים של הארי בלפונטה…” אמרו חברי הקיבוץ, “ואני של פרנק סינטרה” פלט הסדרן, “כרטיסים או שתעופו!”.

כך התנהל הדיאלוג בכניסה לאולם ואחר כך במבואה. אי-משם מישהו הצליח להעביר את הידיעה שהחברה מלהב מחכים בחוץ, והארי בלפונטה, הזמר הנערץ, לא הסכים להופיע עד שאחרון החברים התיישב על המדרגות.
את שאר קורות להב והארי בלפונטה בפעם הבאה.

מחבר - משה תייר, תושב ותיק של קיבוץ להב.

מתוך 'ניצוצות להב': שנה 70 - גיליון מס' 4 (1562) - 30.09.2021.

נגישות